<h1>פירוש הרמב"ן עה"ת</h1>
<h2>דף ה.</h2>
"מר דרור חמש מאות" [שמות ל' כ"ג]. הסכימו המפרשים, והרב רבי משה מכללם [רמב"ם הל' כלה"מ פ"א ה"ב], כי המור הוא הנקרא 'מוסק'. ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב, ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב [שה"ש ה' א'] "אריתי מורי", שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי, ועוד מן הכתוב [שם ה' ה'] "וידי נטפו מר", ואולי כן הוא בהיותו לח. ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו, ואמר "וידי נטפו מר" כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים. ואחרים אמרו. איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה, גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס. ופירשו "דרור" מלשון "וקראתם דרור" [ויקרא כ"ה י'], שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם, וזה דבר ברור. ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור 'מוסק', שהם אמרו במדרש חזית [שה"ש רבה ד' י"ד] "מור"0— 'אינמרנון', וה'מוסק' אף בלשון חכמים כך שמו 'מוסק', כמו שאמרו בברכות [מ"ג ע"א] חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי [ברכות פ"ו ה"ו] בר מ'מוסקים', וכתב בעל הערוך [ערך מסק] כי גם כן שמו בלשון יון. ועוד אמרו במדרש חזית [שה"ש רבה א' נ"ח], "צרור המור דודי לי"0— זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין, והנה ה'מוסק' ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו [מקואות פ"ט מ"ה] אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וקתני [שם מ"ז] זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ואין ה'מוסק' דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. [ותרגום "מר ואהלות קציעות כל בגדתיך" [תהלים מ"ה ט'] 'מורא ואקסיליאן וקציעתא']. והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי 'מור', שיש ממנו מינין, מור0— 'אחמר' ו'אביץ', ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר, והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערבית שוות בו, ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא 'אנמרנון' קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא 'מירא', ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו [שה"ש רבה שם] שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם, ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא [ויקרא חובה פ' י"ב], דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא 'צמג אלערבי' שהוא נדמה לו, ולכך אמר "מר דרור" שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד, ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות, וכן "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" [ויקרא כ"ה י'], שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון "ובעל השור נקי" [שמות כ"א כ"ח]. ומה שאמר הכתוב "וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר" [שה"ש ה' ה'], יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב [אסתר ב' י"ב] "ששה חדשים בשמן המר", ופירשו בו [מגילה י"ג ע"א] שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר, והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". [ואני סבור שהוא 'אינמרנון' המוזכר במדרש [שה"ש רבה ד' י"ד], שכך קורין בירושלמי [דמאי פ"א ה"ג] שמן ורד 'ורדינון', וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים]. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה ב'מצטכי' וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור. ...והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא 'קציעה', וכן בערבי. "וקנמן בשם מחציתו". לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב0— לשון רש"י. והרב רבי משה אמר, שהוא 'קשר סליכה'. ואחרים אמרו שהוא העץ הטוב הנקרא 'עוטייב'. ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה [ס"ה י"ז] ובמדרש חזית [שה"ש רבה שם], קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן. ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי 'אדכר', ובלשון הרומים 'אשקיננט, והוא בשם חשוב, והוא בלע"ז 'פאייקא דמיקא', והוא מרעה לגמלים במקומו. ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים [כ"ה ע"ב בדפי הרי"ף], כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן.
<h2>דף ו.</h2>
"ממולח טהור קדש" [שמות ל' ל"ה]. שיהא מלוח במלח סדומית, כמו שאמרו מלח סדומית רובע. ואונקלוס תרגם 'מערב', ירצה לומר ממולח0— נמוח, שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם, מלשון "כי שמים כעשן נמלחו" [ישעיה נ"א ו'], וכן "ובלוי מלחים" [ירמיה ל"ח י"א], "ארץ פרי למלחה" [תהלים ק"ז ל"ד], כולם ענין השחתה וכליה. ורש"י פירש, כי לשון "ממולח" שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה, והביא דומה לו "מלחיך וחבליך" [יחזקאל כ"ז כ"ז], על שם שהם מהפכין המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה, כאדם שמהפך בכף ביצים טרופות לערבן יפה. ועל דעתי נקראו חכמי הספנים0— מלחים, בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם, ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים, שהרי כתוב בצור "יושבי צידון וארוד היו שטים לך, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך" [יחזקאל כ"ז ח'—ט'], כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים, וכתיב "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חבלי הים אל הארץ יעמדו" [שם כ"ט], הנה הם שלשה, תופשי משוט, והמלחים, והחובלים. וכן "ארץ פרי למלחה" [תהלים ק"ז ל"ד], לארץ מלוחה, שמקום המלח לא יצמיח, כענין שכתוב בסדום "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח" [דברים כ"ט כ"ב], וכתיב "ויזרעה מלח" [שופטים ט' מ"ה]. ויתכן שיהיה הלמ"ד נוסף ב"כי שמים כעשן נמלחו" [ישעיה נ"א ו'], וירצה לומר נמחו, כמו "בלאמים" [תהלים מ"ד ט"ו], "כלו שלאנן ושליו" [איוב כ"א כ"ג].
<h2>דף ו:</h2>
[שמות ל' ל"ד] "קח לך סמים", אמר ר"א בדרך הפשט, כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים, כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהן כן תמיד. והאמת כדברי רבותינו [כריתות ו' ע"ב] כי הם סמים אחרים. וכתב רש"י "סמים"0— שנים, "נטף ושחלת וחלבנה"0— הרי חמשה, "סמים" לרבות עוד כמו אלו0— הרי עשרה, "ולבונה"0— הרי אחת עשרה. ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבע, כי בהם ענן עשן הקטורת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם, ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר. והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה ובעשייה אשר הם עושין, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים. וכן קצר בעשייה ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם, וכזה אמרו בגמרא [שם] אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת0— דבר שקוטר ועולה, כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים. ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה וכל מעשה הקטרת, כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו אע"פ שתלאו במנהג הרוקחים. [או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים, וכך אמרו במדרש חזית [שה"ש רבה ג' ה'] בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י"א סמנים אלו לבד]. ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כאשר הזכרתי, ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה שרפים, והשחלת צפורן יוצא מן הים. ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים, כי הסמים הנזכרים למעלה בשמן [בפסוק כ"ג], מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת, וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא 'דראציני' בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא [שבת ס"ה ע"א], והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים. ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח. ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה, מפני שהוזכרו בשיר השירים [ד' י"ד] "נרד וכרכם" "ואהלות", והוא הקשט, יקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר, והנה הזכיר שם "קנה וקנמון" "ולבונה" "ומור" עם אלה השלשה, ואמר [שם] "עם כל ראשי בשמים" להביא הקדה, והנה הם כל סמני הקטרת, והזכיר תחלה [שם י"ג] "כפרים עם נרדים", להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן "וכפרת אותה" [בראשית ו' י"ד], שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר "מור ואהלות" [שה"ש שם, תהלים מ"ה ט'] 'אקסי0— ליאלואין', והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי 'ליניו0— אלואי', כי 'אקסי' עץ בארמית, 'ליאלואין' כשמו, ובלשון יון נקרא כן ממש 'אקסי0— לואין', וכן שמו בערבי 'אלעוץ'0— אלטיב'. אבל אונקלוס תרגם "כאהלים נטע ה"' [במדבר כ"ד ו'] 'כבושמיא', לא יחד לו שם.
"נטף". הוא צרי, וכתוב בפירוש רש"י והצרי קורין לו 'טריגא', ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים או המגיד כחש לו, כי ה'טריאקה' איננה סם אחד, אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון 'תריאק', וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא [שבת ק"ט ע"ב], וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא [נדרים מ"א ע"ב], וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים ושאור ודבש, וכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו" [ויקרא ב' י"א]. אבל הצרי הוא השרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף, והוא מה ששנינו [כריתות שם] רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ושמא יקראוהו קטף בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא, ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי, וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף, ופירשו בו מאי טעמא מפני שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו, והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר. ואני תמה, כי אונקלוס תרגם "נכאת וצרי ולוט" [בראשית ל"ז כ"ה] 'שעף וקטף', וכן "מעט צרי" [שם מ"ג י"א]0— 'קטף', ותרגם "נטף"0— 'נטופא', ולא תרגם נטף כצרי, ויונתן תרגם צרי בכל מקום 'שעף', והוא לשון שמן משחה מלשון תלמוד עבדי ליה שיפא בצעא [חולין קי"א ע"ב], והוא מבולע העי"ן0— שעיפא, דשייף ליה מההוא מינא בפומיה [ביצה ט"ז ע"א]0— דשעיף. והנראה מדעתם כי אילן הצרי ופריו שניהם יקראו צרי בלשון הקדש, כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים. והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם, ולכך אמר "ויראם את כל בית נכתה" [מלכים ב' כ' י"ג], שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה, ושם כתוב "ואת שמן הטוב", ולכך אמר אונקלוס במנחת יוסף [בראשית מ"ג י"א] שהביאו לו 'שעף' שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה, והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף, ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב צרי לבדו ויזכירנו לתרופה ולשבח כגון "הצרי אין בגלעד" [ירמיה ח' כ"ב], יתרגם אותו יונתן על השמן שהוא שעף, ותרגם אונקלוס "נטף" 'נטופא', והוא השמן הזה שנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים, ואין כאן מקום לתרגמו שעף, כי איננו בקטרת למשיחה. וראיתי לרב רבי משה [רמב"ם פ"ב מכלה"מ ה"ד] שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הנקרא בערבי 'עוד בלסאן', נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסממני הקטרת, כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו.
